להיות דג
מהבריכות הצפופות והמצחינות – ועד לקפיאה איטית למוות: דגים מסוגלים לחוש כאב, ובתעשיית הדגים מקפידים לממש את היכולת הזאת בכל רגע בחייהם
רבים אינם יודעים זאת, אך הדג הוא חיה עדינה ומתוחכמת, בעלת חושים חדים במיוחד לראייה, לטעם ולריח,מה אוכל דג? צואת עופות
דג הבוקע מהביצה במדגרה שבבריכה התעשייתית, למשל אמנון או קרפיון, יוחזק כל חייו בצפיפות הגדולה פי 17,500 מאשר באגמים טבעיים (60-70 דגים למ"ק). בשל הקושי לספק חמצן בבריכות כה גדולות וצפופות, הדג נמצא תמיד על סף חנק. לכן לעתים קרובות רואים בבריכות תעשייתיות המוני דגים מצטופפים למעלה, בניסיון נואש להשיג חמצן.
כדי לחסוך בעלויות, הרבה מהמזון שנותנים לדג הוא בעצם פסולת זולה: צואה של תרנגולות ופרות (עם שאריות התרופות שקיבלו בחייהן), שמן משומש ממסעדות ופסולת שומנית ממפעלים. המים שהוא שוחה בהם, במרחב התזוזה הזעום שנותר לו, נגועים בזיהום מכימיקלים כגון אנטיביוטיקה ותרופות אחרות, חומרי הדברה, כלור ואמוניה. לכן הדג סובל מצריבות בעיניים ולעתים גם מעיוורון, כמו גם מדלקות בעור, מפצעים פתוחים ומטפילים.
התרבות הדגים מזורזת באמצעים מלאכותיים. במשך שבוע עד שבועיים לפני ההטלה מרעיבים את הדג כדי שהפרשותיו לא יזהמו את הזרע והביצים. את הנקבות כולאים בתאים קטנטנים. נקבת הדג המבוהלת מסתובבת במהירות סביב עצמה בתא הצר, במשך שעות. לפני ההטלה מוציאים אותה מהמים, מזריקים לה הורמונים וסוחטים את הביצים מגופה. מהזכרים סוחטים זרע בהליך דומה. התהליך הטראומטי מותיר את הדגים מפוחדים, ולעתים גם פצועים.
דרכו האחרונה
כיצד יהרגו את הדג? אם לא ייחנק במיכל הדחוס, ייתכן שיקפא למוות, ימות ממכות חזקות שיונחתו על ראשו או ידמם לאט מחיתוך זימיו. ומה עולה בגורלם של הדגים המעטים יחסית שניצודו בטבע? חייהם, שהיו נעימים מאלו של דגי הבריכה, יסתיימו באורח אלים ומייסר: אם הדג ניצוד בחכה, הקרס החד ננעץ בלועו (מה שגורם לכאב עז, עקב ריבוי איברי החישה בלוע) או נבלע בקיבתו של הדג ופוצע את קרביו. פרכוסיו בניסיון להשתחרר רק מחריפים את הפציעה. אם הוא ניצוד ברשת, סביר להניח שקשקשיו העדינים ייפצעו מהרשת (שתוציא מהמים ותמית עוד הרבה חיות ימיות אחרות), והוא יגסוס באיטיות וייחנק על היבשה או יקפא למוות בערימות קרח שיושלכו עליו.