להיות עגל
עגל ועגלה מופרדים מאמם עם לידתם ואינם זוכים לטעום מן החלב שלה. הנקבות יולעטו באנטיביוטיקה ובמזון מרוכז כדי לייצר חלב, והזכרים יפוטמו לבשר
היום הראשון בחייו של עגל הוא גם היום הטראומטי בחייו. עם הלידה מפרידים את העגל מאמו הגועה בבכי ומוסיפה לחפש אחריו לשווא. מחלב אמו לא יזכה העגל לטעום – זה שמור לבני אדם. העגל מועבר לתא בידוד, ולעולם לא ישוב לפגוש את אמו ולחוש את ליקוקיה.
סירוס ללא הרדמה
לעגלות בתעשיית החלב מצפה גורל דומה לזה של אמם: על מנת שתניב חלב מכניסים את הפרה להריון שוב ושוב, ותמיד היא מופרדת מגוריה. תעשיית החלב הישראלית מתגאה בפרות "שיאניות" – ואכן, פרה ישראלית נאלצת לייצר פי 6-7 יותר חלב מאשר לפני כמה עשורים. כדי להגביר את תפוקת החלב שלה מאביסים את הפרה במזון מרוכז הפוגע בגופה ו"מועשר" בתרופות ואנטיביוטיקה. פרה בתעשיית החלב בישראל לעולם אינה יוצאת למרעה, והצואה המצטברת ברפת גורמת להתפרצות זיהומים. השאיבה האינטנסיבית של החלב מחלישה את המערכת החיסונית שלה. אין פלא שיותר משליש מהפרות סובלות מדלקת עטינים. כשתפוקת החלב יורדת, הורגים את הפרה לשם ייצור בשר.
בעיטות ושוקר חשמלי בדרך למשחטה
חלק מהעגלים בתעשיית הבשר אינם נולדים בישראל.
בשונה מהפרות בתעשיית החלב ומהעגלים הנולדים להן, ישנם מעט עדרי בקר לבשר שגדלים תחילה במרעה. אולם בחודשים האחרונים שלפני שחיטתם נכלאים כל העגלים במכלאות ("מפטמות") שבהן מפטמים אותם כדי להעלות מהר במשקל. לעתים מקבעים את ראשיהם במתקני ריסון ("סוגרים") מעל כלי ההאכלה במשך שעות ארוכות מדי יום. המזון שנותנים להם הוא מזון מרוכז, הגורם לבעיות בריאותיות כגון שלשולים, התייבשות ודלקות וכן בעיות פרסה וטלפיים. יותר מ-10% מהעגלים סובלים מצליעה – רגליהם מתקשות לשאת את משקלם, רצפת הבטון המשופעת במכלאות מקשה על העמידה והצואה והשתן הנערמים גורמים לדלקות ולזיהומים.
ואולם חייהם אינם ארוכים: בעוד תוחלת החיים הטבעית של פרים היא 20-25 שנה, בתעשיית הבשר מובא העגל לשחיטה לפני הגיעו לגיל 3. בכניסה למשחטה מנסים העגלים להתנגד ולברוח, אך הפועלים מכניעים אותם באמצעות בעיטות, הכאה במוטות ברזל ושוקים חשמליים ומובילים אותם בדרכם להפוך להמבורגר או קבב.